<h1>ספר הבתים הלכ' ברכות שער ארבעה עשר ס"ו</h1>
<h2>דף ס:</h2>
כל העוסק במצוה בין שהיתה עליו חובה בין שאינה עליו חובה אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשיה, כיצד לבש תפילין מברך להניח תפלין. נתעטף בציצית מברך להתעטף בציצית, ישב בסכה מברך לישב בסכה, וכן הוא מברך להדליק נר שבת לגמור את ההלל. וכן אם קבע מזוזה בביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לו [מברך] לעשות מעקה, הפריש תרומה ומעשרות [מברך] להפריש תרומה, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט את פסחו [מברך] לשחוט את הפסח. אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעות מזוזה, עשה להם מעקה מברך על עשית מעקה, הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, מל את בן חברו מברך על המילה, וכן כל כיוצא בזה. עשה המצוה לו ולאחרים כאחד אם היה מצוה שאינה חובה מברך על העשיה לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו אלא אם כן ברך קודם שיטול הלולב מברך ליטול לולב כמו לישב בסכה, ומכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשיה, אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ודברי רשות הן אפי' שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים. וכן הוא מברך על בעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשה מצות הביעור קודם שיבדוק. לר"ם. וראיתי לבאר מה שיראה לי בזה לפי ענין ההלכה וכלל הר"ם. ואומר כי מצאנו מצות התורה שמברכין עליהם נחלקות לשלשה מינין, המין האחד מצוה שהיא חובת הגוף ואינה תלויה בקנין אבל חייב לעשותה על כל פנים כגון מצות תפילין ושחיטת הפסח וחגיגה ואכילת מצה ותקיעת שופר וישיבת הסוכה ונטילת לולב וכן כל כיוצא בזה. המין השני מצוה שאינה חובת הגוף כאלו שהזכרנו כגון מילה ומזוזה וציצית ומעקה, שאם אין לו בן אינו חייב במילה, ואם אין לו בגד ארבע כנפים אינו חייב בציצית, ואם אינו דר בבית או שדר בבית שאינו חייב במזוזה אינו חייב במזוזה ומעקה, וכאשר יגיעו לידו אלו הקנינין דומה למין הראשון. ובשני מינין אלו כשעושה אותן מברך לעשות, ואם עושה אותן (לא) לאחרים מברך על, כמו שבאר הר"ם במה שכתב. המין השלישי שחיטה וכסוי שהיא רשות בין לעצמו ובין לאחרים מברך על. ובמצות מדברי סופרים שני מינין, המין הראשון כשהוא מוטל על כל יחיד ויחיד כגון הדלקת נר חנוכה ולגמור את ההלל דומה למין הראשון של תורה ומברך לעשות, אבל כשתעשה המצוה ברוב בשבילו ובשביל אחרים או בשביל אחרים מברך על. העולה בידינו מכלל זה שהטובל טבילת מצוה מברך לטבול, וכשאמרו חכמים בעליתו הוא אומר אקב"ו על הטבילה בטבילת גר והוא שאמרו שמברך אחר שטבל. ואיפשר להעמיד גם כן בשאר טבילות הטמאים אע"פ שמברכין קודם הטבילה מברכין על הטבילה, מפני שטבילה דומה לשחיטה ונטילת ידים שהוא רשות. וכן נראה מכלל הר"ם שמברך לאכול מצה ולאכול מרור וכן פסקו קצת מהגדולים. ומה שנמצא בהלכות חמץ ומצה לר"ם על אכילת מצה ועל אכילת מרור, יראה לי שטעות הוא זה שנפל בספרים. וממה שכתב הר"ם ומכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשיה יראה לי שלא אמר זה אלא על (לולב) [תפלין וציצית] וכיוצא (שנעשה) [שלא נעשה] עיקר המצוה ותכליתה בהנחה או בעטוף כי צריך שיהו התפלין עליו כל היום לאות, וכן כל זמן שהוא מתעטף בבגד ארבע כנפים צריך שיהא בו ציצית גם כי עיקר הציצית הוא שיראנו תמיד ויזכור המצוה. ויש כללים אחרים כתבו גדולי המפרשים והפוסקים בענין הברכות, הנם כתובים ברחבה (והנותר) [והנראה] אלינו כתבנו.
